פסק-דין בתיק רע"א 2006/06

השופט ס' ג'ובראן:

           לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ה"פ 671/04, כבוד השופטת ד"ר ד' פלפל) מיום 27.9.2006, ובקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (בר"ע 3144/04, כבוד השופטת י' שטופמן) מיום 2.2.2006. נוכח זהות התשתית העובדתית והצדדים, הוחלט ששני ההליכים יידונו במאוחד. יצוין כי במסגרת ההליך, בהמלצת בית המשפט, הופנו הצדדים לגישור ובשל כך עוכב המשך הדיון בתיק. בחודש יוני 2011, לאחר ארכות חוזרות ונשנות, הודיעו הצדדים כי לא הצליחו להגיע לפשרה. ביום 1.8.2012 הודיעו הצדדים לבית המשפט כי ההליך ברע"א 2006/06 התייתר, נוכח פירעון החוב שהיה בבסיס המחלוקת. משכך, הרינו מוחקים את בקשת רשות הערעור 2006/06. משלא צלח הגישור ולא הוביל להכרעה בע"א 9495/06, הגיעה העת למתן פסק דין.

רקע

           עניינו של הליך זה במערכת היחסים שבין חברת כרמלה ובניה בע"מ (להלן: חברת כרמלה או החברה) לבין בנק המזרחי המאוחד בע"מ (להלן: בנק מזרחי או הבנק). בין החברה לבין הבנק מערכת יחסים פיננסית החל משנת 1982, עם כריתת חוזה "הסכם ותנאי העסקה הכלליים" שכונן את מסגרת האשראי של החברה ויתר התחייבויות הדדיות בין הצדדים. בהמשך, במהלך שנת 1989 כרתו החברה והבנק הסכם ליווי, במסגרתו ליווה הבנק את החברה בפרויקט להקמת מבני משרדים להיי-טק באור יהודה (להלן: פרויקט אור יהודה). בחלוף השנים, פנתה החברה באמצעות מנהלה לבנק בניסיון לכרות הסכם ליווי נוסף לפרויקט בנייה ביבנה (להלן: פרויקט יבנה). לטענתה, בשלב זה הציגה בקווים כללים את הפרויקט, וכן הבהירה שסכום הליווי הוא כ-5,000,000 דולר. במעמד זה, נתן הבנק לחברה כ-100,000 דולר לצורך ההשתתפות במכרז, שבו זכתה. בסמוך לאותו מועד העביר הבנק לרשות החברה סכום נוסף של 4,632,207 ש"ח שהופקדו בחשבון נפרד, שלטענת החברה יועד לליווי הפרויקט (בחשבון זה, למעט הוצאת סכומים קטנים לשם מתן ערבויות, לא נעשה שום שימוש). לאחר כארבעה חודשים, החתים הבנק את החברה על מסמכי מישכון זכויותיה ביחס למגרש ביבנה (יצוין כי בהמשך הועברו זכויות הבעלות במגרש ביבנה לחברה, ונרשמה הערת אזהרה לטובת הבנק, אך שטר המשכון לא הוחלף במשכנתא).

           ביום 7.3.1996 הוגש לחברה על ידי חברה מייעצת דו"ח כדאיות, ממנו עלה כי הפרויקט רווחי הן לחברה, הן לבנק. יחד עם זאת, לא נחתמו כל מסמכי ליווי, והחברה משכה 2,000,000 דולר מהבנק שלא במסגרת הסכם מסוג זה. לאחר המשיכה, הודיע הבנק כי הוא אינו מתכוון לתת לחברה ליווי פיננסי. למרות שלא נחתם הסכם הליווי, בחרה החברה להוסיף ולפתח את פרויקט יבנה, לטענתה, תוך שהבנק עצמו מעניק לה מסגרת אשראי. באותה העת, איחד הבנק את הלוואות החברה, ובמהלך שנת 2003 הוא איים להעמיד את אשראי החברה ומנהליה לפירעון מיידי, תוך מימוש הערובות שבידיו.

הליכים קודמים

           השאלה שעמדה לדיון בפני בית המשפט המחוזי במסגרת ה"פ 671/04 היתה האם נכרת בין הצדדים הסכם ליווי בעל פה, והאם זה הופר, ולחלופין, נבחנה השאלה האם היתה התחייבות של הבנק להשלמת ליווי בפרויקט יבנה שלא במסגרת הסכם ליווי, או האם התנהלות הבנק במקרה זה עולה לכדי התנהלות בחוסר תום לב במשא ומתן.

ראשית, דן בית המשפט בטענת ההתיישנות שהעלה הבנק. בהקשר זה נקבע, על בסיס החלטות קודמות בהליך, כי התביעה של החברה לא התיישנה שכן העילה נוצרה בסביבות חודש יולי 1997 והמרצת הפתיחה הוגשה במאי 2004.

           לעניין הסכם הליווי בעל פה, קבע בית המשפט כי הסכם שכזה לא נכרת. זאת, על בסיס קביעותיו העובדתיות באשר לשלבים השונים בהתקשרות של הבנק והחברה בהקשר של פרויקט יבנה, כמו גם על בסיס ההשוואה לפרויקט אור יהודה. כך, בין היתר, במסגרת פרויקט אור יהודה, ובשונה מפרויקט יבנה, נחתם הסכם הליווי בכתב לאחר שהוגשה בקשה לליווי פיננסי, ולאחר שעמדו מול הבנק הצעות מפורטות באשר למהות הפרויקט ועלותו, וכן הערכה של מהנדס ביחס לעלויות. בנוסף, בעסקה זו אושר הסכם הליווי על ידי מחלקת אשראים בבנק ולא על ידי הסניף. כמו כן, הסכם הליווי עצמו ניתן רק ביחס לחלק מהסכום המבוקש, וזאת תוך חיוב החברה בביצוע שורה של פעולות משפטיות.

           בעניין פרויקט יבנה, למד בית המשפט מהסכום הראשוני שניתן לחברה כי מנהל הסניף היה נכון להמליץ על ליווי הפרויקט. יחד עם זאת, בית המשפט קבע שלא ניתן ללמוד מהמלצה זו על כריתתו של הסכם ליווי. במסגרת זו, דחה בית המשפט את האפשרות כי החברה יכלה ללמוד מעמדת מנהל הסניף שהובעה בעל פה על כריתתו של חוזה, מקום בו לא סוכמו פרטים מרכזיים, דוגמת היקף הליווי וגובה הריבית. עוד נקבע כי על החברה היה לדעת שלמנהל הסניף אין כלל סמכות לכרות הסכם שכזה. כמו כן, בית המשפט עמד על כך שלא ניתן ללמוד מהסכום הנוסף שניתן לחברה על כך שנכרת הסכם ליווי בעל פה, שכן בהסכם ותנאי העסקה הכלליים שנכרתו בין החברה לבנק בשנת 1982 מצוין מפורשות כי ההסכם חל על כל אשראי שניתן לחברה למעט אם סוכם אחרת בכתב. בתוך כך, עמד בית המשפט על העובדה שבהסכם משנת 1982 לא הוזכרו מפורשות הסכמי ליווי, אך ייחס זאת לעובדה כי במועד זה היו הסכמי הליווי בחיתוליהם, וכי הסכום אושר למשיכה על ידי מנהל הסניף, ולא על ידי ועדת האשראים. בדומה, קבע בית המשפט כי לא ניתן ללמוד ממכתב מטעם מנהל מקרקעי ישראל בדבר קיומו של אישור עקרוני לרישום משכנתא על המקרקעין ביבנה (מיום 12.2.1995) ומשטר מישכון הזכויות (מיום 29.10.1995), כי אלו הועמדו כערובה להסכם הליווי דווקא, ולא ליתר האשראי שהעניק הבנק לחברה.

           בהמשך לכך, עמד בית המשפט על חוות הדעת לעניין כדאיות הפרויקט ביבנה, במסגרתה נכתב כי מטרת הבדיקה היא "לאפשר לחברה קבלת מימון בנקאי במסגרת ליווי פיננסי לצורך הקמת הפרויקט". מכך הסיק בית המשפט כי הבדיקה נעשתה שלא תחת ההנחה שליווי כזה כבר אושר. כן התייחס בית המשפט לכך שביום 27.5.1996 נכתב על ידי החברה למנהל הסניף כי "הננו מחכים לתשובותיכם לגבי הליווי, ערבויות וכיו"ב...". אף מכאן למד בית המשפט כי לא נכרת הסכם ליווי בשלב זה. בנוסף, התייחס בית המשפט לכך שבשלב מאוחר יותר, בשלהי שנת 1996 התקיימה פגישה בין מנהלת סקטור בנייה ונדל"ן בבנק באותן השנים עם החברה, במסגרתה הובהר מפורשות כי הבנק לא יעמיד מימון לבניית המבנה ביבנה ולא ילווה את הפרויקט פיננסית. דיון נוסף שנערך בסוגיה בבנק ביום 29.5.1997 הוביל אף הוא למסקנה כי הבקשה לליווי נדחית. לבסוף, התייחס בית המשפט לכך שביום 26.10.1997 החברה שלחה לבנק מכתב במסגרתו נכתב כי היא מכירה בכך שהוא לא ילווה את הפרויקט ומצהירה כי יש לה מקורות מימון אחרים, תוך שהיא מבקשת מהבנק שלא להפעיל עליה לחץ להחזר חובותיה. בהקשר זה התייחס בית המשפט גם לעמדת החברה, שלפיה הבנק הכתיב לה את נוסח המכתב, ודחה אותה. נוכח כל האמור, קבע בית המשפט כי יש לפרש את ההלוואות שנתן הבנק לחברה כחלק מההלוואות השוטפות שניתנו לה, ולא ניתן ללמוד מהן על כריתת חוזה מסוג של הסכם ליווי.

           בהמשך לכך, דחה בית המשפט את טענת החברה בדבר חוסר תום ליבו של הבנק בניהול המשא ומתן. בית המשפט קבע בהקשר זה כי לצד למשא ומתן זכות לשקול את כל שיקולי הכדאיות בטרם יגבש את עמדתו, ולא ניתן ללמוד מנכונותו הראשונית של מנהל הסניף להמליץ על ליווי הפרויקט כי דחיית הבקשה לאחר מכן היא בחוסר תום לב. בסוף הדברים ציין בית המשפט כי טענותיה של החברה לפיהן הבנק התחייב לסייע במימון אף ללא הסכם ליווי, אינן עולות בקנה אחד עם הראיות שהוצגו במשפט, ואף עומדות בניגוד להן.

טענות הצדדים

           במסגרת הערעור, חוזרת החברה על טענותיה שהועלו בפני בית המשפט המחוזי, וטוענת כי על בסיס התשתית העובדתית שנפרשה בפסק הדין ואשר לגביה אין מחלוקת, היה מקום לקבוע כי נכרת הסכם ליווי בעל פה, ולחלופין, כי הבנק ניהל משא ומתן בחוסר תום לב.

           לב טיעוניה של החברה הוא בכך שבית המשפט המחוזי נתן משקל יתר להעדר קיומו של הסכם ליווי בכתב, ומשקל חסר להקשר הכלכלי וליחסיהם ארוכי הטווח של הצדדים. לגישתה, בנסיבות שבהן הסכם ליווי מוצלח הסתיים רק בשנת 1995 (הוא ליווי פרויקט אור יהודה), ונוכח נכונותו של מנהל הסניף להמליץ על הסכם הליווי, כמו גם הזרמת הכספים לחברה ומישכון הקרקע, יש לקבוע כי נכרת חוזה ליווי בעל פה. לחלופין, לגישתה, יש לקבוע כי התנהלות הבנק, אשר החזיק בערובות ובאפשרות לכריתת הסכם ליווי מחד, ואשר נמנע ממתן תשובה מפורשת בעניין הסכם הליווי מאידך, היא התנהלות בחוסר תום לב במשא ומתן.

           במענה, טוען הבנק כי דין הערעור להידחות. בפתח הדברים, טוען הבנק כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא דחה את התובענה על הסף מטעמי התיישנות. לגישתו, משקבע בית המשפט כי כבר בשנת 1996 נדחתה בקשת החברה לליווי הפרויקט, הרי שחלפה תקופת ההתיישנות, ולא היה מקום כלל להידרש לטענות החברה.

           לגופו של עניין, טוען הבנק כי היחסים בינו לבין החברה היו ארוכי טווח, במסגרתם ניתנה לחברה מסגרת אשראי רחבה. בהמשך לכך, טוען הבנק כי החברה ידעה שאין בסמכותו של מנהל הסניף לכרות הסכם ליווי, נוכח התקשרויותיהם הקודמות, ולפיכך אין מקום לטענה כי פעולות שנעשו בסניף מהוות תחילתו של הסכם ליווי שכזה. כמו כן, לטענתו, אין מקום לקבוע כי נכרת הסכם ליווי, מקום בו הבנק כלל לא ידע על היקף הפרויקט, עלותו, הריביות בגין ההלוואה והבטוחות לה וכיוצא בזה פרטים בסיסיים באשר לטיבה של ההתקשרות. בהקשר זה טוען הבנק כי פרטים אלו, העומדים בלב החוזה, אינם פרטים הניתנים להשלמה מהנוהג בין הצדדים או מנוהג בענף. בהמשך לכך, טוען הבנק כי לא ניתן לראות את התנהלותו כחסרת תום לב, וכי דחיית הבקשה לליווי נעשתה בזמן סביר לאחר המצאת דו"ח כדאיות הפרויקט. אף את הטענה כי לאחר שנת 1997 התחייב הבנק ללוות את הפרויקט מבלי שייכרת הסכם ליווי מבקש הבנק לדחות, הן מהטעם שמדובר בהרחבת חזית, הן מהטעם שטענה זו נסתרה עובדתית בעדותו של מנהלה המנוח של החברה בבית המשפט המחוזי, עדות אשר התקבלה על ידי בית המשפט. לבסוף, טוען הבנק כי נכונותה של החברה לפריסת חובות פעם אחר פעם בטרם פתיחת ההליך בבית המשפט המחוזי מהווה אף היא ראייה לכך שהחברה עצמה קיבלה על עצמה את החוב.

           במענה לתשובת הבנק, הגישה החברה הודעה נוספת, שבה היא שבה וחזרה על עמדתה, על פיה נסיבות המקרה מלמדות כי נכרת חוזה ליווי בעל פה.

דיון והכרעה